הטיפול באמנות הינו חדש יחסית, לערך משנות ה 40 של המאה העשרים. אך הרעיון והעיסוק ביצירה והבעה ויכולתן לשמש ככלי טיפולי כבר בא לידי ביטוי בכל ההיסטוריה של התרבויות הקדומות. השימוש באמנות פלסטית הייתה צורת תקשורת מקובלת, בעלת עוצמה, ואפשרה ביטוי ותאור של רעיונות, רגשות, חלומות ואירועים היסטוריים, החל באדם הקדמון אשר עשה שימוש במדיה הפלסטית בכדי לתעד ולהכין את עצמו לקראת מסעות הציד שלו וכחלק בלתי נפרד מטכסים קדומים שונים.

יש עדויות על כך שבמצרים העתיקה עודדו אנשים חולי נפש לעסוק בפעילות אמנותית.

ביון הקדומה השתמשו בדרמה ובמוזיקה בשל תכונותיהן המשקמות. בתנ"ך ניתן ללמוד מסיפורו של המלך שאול על תכונותיה המרגיעות של המוזיקה. בתקופת הרנסנס הרופא והסופר האנגלי רוברט ברטון העלה תיאורה לפיה הדמיון ממלא תפקיד בבריאות הנפש, והפילוסוף האיטלקי דה פלטר טען כי הריקוד והמשחק ממלאים תפקיד מרכזי בבריאות הילד.

הטיפול באמנות עצמו שאב את רעיונותיו ממחקרים שנעשו מהמאה ה - 19 על פסיכולוגיה ואמנות. המחקר הראשון התעסק בקשר שבין שיגעון לאמנות.

בהמשך השימוש באמנות התפתח כתחום מקצועי ייחודי בבתי חולים פסיכיאטריים מתוך רצון לתת לחולי נפש טיפול אנושי יותר. דווח על מטופלים שבעקבות יצירה ומוזיקה נוצר עימם קשר. המטפלים הראשונים הופיעו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים בבתי חולים בארה"ב.

השימוש בטיפול באומנויות הלך והתרחב ומאוחר יותר אף ניכנס למערכת החינוך.

כיום ניתן לראות הרחבה ויישום של הטיפול באמנות במוסדות רבים ושונים - ממשרד החינוך ועד בתי סוהר, בתי אבות, מועדונים ומרכזים קהילתיים, מכונים ומרכזים רבים לטיפול, קופ"ח ועוד ועוד.

הטיפול באמנות משתחרר לאט לאט ממתודת האם “הפסיכולוגיה" הופך להיות תחום אוטונומי, מחקרי, עיוני, אקדמי ומעשי. לאחרונה הוכר כתואר שני על ידי המועצה להשכלה גבוהה, וכעת בדרכו תוך מאבקים משפטיים נרחבים לקבלת 'הכרה' מטעם משרד הבריאות. דבר שיאפשר לעבוד תחת תקן מטפל בהבעה ויצירה בכול המוסדות הממשלתיים של בריאות הנפש.

עדיין אין המקצוע מעוגן בחוק ועל כן, על אף שבכל מקום טיפולי שמכבד עצמו, יש מטפל בהבעה, אין תקן עם המקצוע, במשרד החינוך המטפלים יושבים על תקן עובד הוראה ובמשרד הבריאות פארא רפואי, אין הסדרה חוקית של המקצוע.

קות למידה לא מילולית (באנגלית: NVLD) מתארת קשיים משמעותיים בפירוש רמזים

לא מילוליים, כמו הבעות פנים ושפת גוף, הבאים לידי ביטוי בפער משמעותי בין כישורים

מילוליים נורמליים עד גבוהים ובין יכולות מוטוריות, ראייה מרחבית ומיומנויות חברתיות

חלשות יותר.

ילדים, בני נוער ומבוגרים המאובחנים עם לקות למידה בלתי מילולית לעתים קרובות

סובלים מקואורדינציה ירודה ומובנים באופן לא נכון על ידי הסביבה בשל התנהגותם

החריגה, כאשר חברים לספסל הלימודים עשויים לתייג אותם כמוזרים או לא מפותחים

ומורים עלולים להתלונן על כך שהם אינם קשובים או מתריסים.